שברו את הכלים ולא משחקים

יצא לכם לפגוש ילד שלא יודע להפסיד? ילד כזה שמפסיק לשחק ברגע שהוא מבין שכבר לא ינצח במשחק (משעמם לי, או לא בא לי). או שהוא משחק ומפסיד. ואז מתרגז וצועק. מאשים את כל העולם ואחותו ברמאות ומנסה לשנות את החוקים בדיעבד. ולפעמים גם הופך את הלוח או מעיף את הקלפים. אולי גם אתם הייתם כאלו? או שהילד שלכם כזה? אז מה עושים...? לפעמים, בשביל השקט וכדי שלא יהיה מתוסכל, אנחנו מוותרים לילד. מעלימים עין מהרמאויות הקטנות שעוזרות לו לנצח במשחק. שוכחים בכוונה איפה הקלף שאנחנו צריכים במשחק הזיכרון. או לוקחים עוד קלף מהקופה למרות שכבר יכולנו לנצח אותו בטאקי. הבעיה... שזה ממש לא עוזר לילד. אחת מהמיומנויות החשובות שהילד צריך לרכוש בחיים, היא היכולת להתמודד עם תסכולים. הפסד יכול להיות חתיכת תסכול.. אם נאפשר לו לנצח בכל משחק, אנחנו בעצם פוגעים בו. ומונעים ממנו התנסות חשובה. אז אני לא אומרת שצריך לנצח אותו כל הזמן. או לא להתחשב בתסכול (האמיתי!) שלו, כשהוא מפסיד. אבל כן צריך לאפשר לו לחוות גם נצחונות וגם הפסדים.. וחשוב לעזור לו לעבד את התחושות שלו. כשאני חושפת ילד למשחק חדש, אני מדרגת אותו. למשל - במשחק כמו טאקי, אנחנו משחקים בהתחלה עם קלפים גלויים. ואני עוזרת לו לבחור את הקלף שיניח על הערימה. אח"כ אנחנו משחקים משחק עם קלפים מוסתרים. אבל המשחק מוגדר כאימון. ואין באמת מנצח או מפסיד.. ורק כשהילד מוכן לתחרות, אנחנו עוברים למשחק האמיתי. כשאני מפסידה, אני מתבאסת בקול רם. שהילד יידע שזה בסדר להתבאס. ואם אני מנצחת, אני משתדלת לא לשמוח בצורה בוטה מדי 😂😂😂 משחק נעים 😊